סיפור ההצלחה של א'

קוראים לי א’ אני בן 23. נולדתי ביפו וגדלתי באזור מוקף בסוחרי סמים ונרקומנים ומספר לא מועט של מרכזי גמילה.

אבא הועסק כעובד עירייה. עיקר עבודתו הייתה בלילות כך שלמעשה גדלתי ללא דמות אב אמיתית. גם בזמן המועט שהיה לו, בעיקר היה מקדיש לבני דודיי או לאחותי הגדולה. אמא עבדה כסייעת במתנ”ס המקומי ונוכח הרקע הכלכלי הקשה בבית, נאלצה גם לעבוד בעבודות מזדמנות. אמא, שסבלה מדו קוטביות תמיד השרתה צל של לחץ, צעקות ובעיקר דרמות בבית.

שהייתי בגיל 13 וחצי המצב בין שני הוריי החל להתדרדר. אמי החלה לחוות אלימות פיזית רבה לא פעם גם מולי. דחיפות, איומים ואירוע שנגמר בתמונה במוחי של אבי זורק את אמי על אחת מוטרינות הבית.

לאחר זמן קצר אבי עזב בפעם הראשונה את הבית ועבר לגור בשכונת ‘כפר שלם’ למשך כשנה. בשנה זו סבלתי מהפרעות אכילה, סחרחורות, בעיות שינה, כאבי ראש, עיניים וחולשה. אז גם אובחנה אצלי מחלת האנורקסיה. הייתי במעקב טיפולי צמוד במשך כשנתיים. בעקבות כך, הוריי החליטו לחזור לחיות ביחד. הוריי הבינו שאם להתחיל מחדש אז לא ביפו משום שהיא לא מקום אידיאלי לגידול ילדים. עברנו לשכונת ‘קריית שלום’ בדרום תל אביב.

לאחר מספר חודשים של ניסיונות כושלים לאחות את הקשר, שוב צפה האלימות והפעם גם הלכה וגברה באופן קיצוני. באחד מהימים שהתארחנו אצל סבתא החלו וויכוחים רמים בין הוריי. הוויכוחים הגיעו למצב שבו אני רואה את אבא שלי זורק את אמא שלי על קרשים שהונחו בחצר הגינה. ניסיתי להפריד ביניהם ללא הצלחה. לאחר שהוזמנה משטרה אבי ברח.

חודשיים לאחר מכן, אני זוכר שישבתי בחדר, שחקתי במצלמה חדשה שקניתי ופתאום אני שומע צרחות ורעש של חניקה מחדר ההורים. אחותי הגדולה רצה לחדר ההורים שהיה סגור. היא שברה את חלון הזכוכית בדלת שהתנפץ על פניה והובהלה לבית החולים. אני צילמתי והקלטתי את כל האירוע. תזכרו את המשפט האחרון, אולי זה יסתדר לכם עם סוף הסיפור.

בביה”ס היסודי הייתי בין מקובלי הכיתה. בחטיבת הביניים במסגרת תכנית האינטגרציה למדתי בתיכון בצפון תל אביב. לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית. הרגשתי מקופח, כאחד מ”הדרומיים” עם סטיגמה של עוני, טיפשות, בורות. כך גדלתי לתוך מציאות של נער שמוכתבת ע”י סטיגמות, דעות קדומות שהובילו לדימוי ובטחון עצמי נמוך מאוד. אלו הועצמו גם במהלך התיכון. תוסיפו לכך את בעיית האנורקסיה ומכאן הדרך למטה הייתה מאוד קצרה. בלימודים, תמיד חיפשתי פרצות, קצת איחורים, קצת הברזות, קצת חיסורים, קצת שליליים – תמיד הולך “על התפר”. אבל, למרות הפיתוי לסיגריות, סמים וכדו’ לא נכנעתי ובחרתי במסלול שהציעה לי “גשר אל הנוער”.

לקראת סוף כיתה ח’, אני בן 15 בגובה של 1.72 שקלתי 47 קילו. כשמחלת האנורקסיה בשיאה נשלחתי ליועצת ביה”ס אשר סיפרה לי בפעם הראשונה על מסגרת טיפולית ולימודית שעשויה להתאים ולעזור לי במצבי.

​

אני זוכר שהגיעו אליי נציגים לביקור בית שלאחריה ועדת קבלה. אני זוכר את הפעם הראשונה שלי ב’בית החם’. הרגשתי בפעם הראשונה שמבינים אותי, שלא שופטים אותי, שמתייחסים אליי, שמחבקים אותי – פעם ראשונה שהרגשתי מה זה בית.

ורדה, מייסדת העמותה – ייצגה עבורי את האישה החמה, הדואגת, המלטפת שאף פעם לא הרגשתי בבית. למרות שלא הייתה האמא הביולוגית שלי, ייחסתי והרגשתי ממנה הרגשה של אמא אמיתית.