סיפור ההצלחה של ח'

קוראים לי ח’. אני בן 20 וחצי. גדלתי ביפו בבית מרקע סוציו-אקונומי נמוך.

אבא היה עובד עבודת כפיים כל חייו ואמא הייתה מזכירה במכללה. שני הוריי לא סיימו את לימודיהם הרשמיים בבתי הספר. כבר בגיל 3 התחילו הגנבות של הכסף מהוריי. כסף שהיה אמור לשמש למצבה של סבי כדי שאוכל לקנות חטיף במכולת. כשההורים שאלו אותי איפה הכסף הרגשתי את הצורך לשקר כבר בגיל 3. אמא ואבא היו עובדים כל הזמן. אני זוכר שתמיד שמו אותנו במסגרות ומועדוניות עד הערב.

בעקבות השקרים הרבים וקשיים התפתחותיים הוריי החליטו להכניס אותי לגן לחינוך מיוחד בגיל 4. למרות זאת, עליתי לכיתה א’ בביה”ס רגיל. בכיתה ג’ הוריי החליטו להעביר אותי לביה”ס דתי בצפון העיר ללא ידיעתי. ילד חדש – בשר טרי, חילוני בבה”ס צפוני, דתי. הייתי נתון להקנטות רבות, אלימות מילולית , אלימות פיזית דבר שהשפיע עליי מבחינה רגשית, חברתית, התנהגותית ולימודית. הזיכרון היחידי שצרוב אצלי מהחוויה מביה”ס זה שאני יורד לטלפון הציבורי, מחייג גוביינא וצורח מבכי להוריי שיבואו לקחת אותי. כל זה נמשך עד כיתה ו’. בנוסף להכל הוריי התגרשו כשהייתי בכיתה ד’.
 בכיתה ז’ – הוחלט לשלוח אותי לביה”ס לחינוך מיוחד, שם עבדו איתי מבחינה חברתית, איך לבנות את “ארגז הכלים” לחיים. הציונים באו בקלות, לא הייתי צריך לשבת בשיעורים, לא ללמוד בבית, לרוב הסתובבתי מחוץ בכיתה. לא היו לי חברים רבים מלבד שני חברים.

בסוף כיתה ט’ הייתה לי אפשרות להישאר במקום שנתן לי חום ואהבה אבל בידיעה שלא תהיה לי זכאות לתעודת בגרות. האפשרות השנייה הייתה לעבור לביה”ס רגיל. באותה תקופה גיליתי שאבא חולה סרטן. לי ולאמא היו מריבות רבות לגבי הדרך בחיים שלי ובסופי שבוע הייתי בעיקר ישן אצל חבר.

בהמלצת המחנכת הגעתי לבה”ס עירוני ה’ והייתי בסוג של אופוריה שהכל ילך לי בקלות. מחצית א’ של כיתה י’ הציונים שלי נעו בין 14 ל- 30. מבחינה חברתית לא הרגשתי שייך, הרגשתי שש שנים של רגרסיה.

לקראת חג הפסח ישבתי עם יועצת ביה”ס שהציגה בפניי את הפרויקט. סיפרה לי קצת על גשר, על כמה שזה מקום שדורש הרבה ושוב נאלצתי לקבל החלטה. תומר, ישי וצביה הגיעו לבית של אמא לביקור בית. שם שאלו אותי מה התחביבים שלי, למה אני חושב שאני צריך להתקבל. הסבירו לי קצת על העמותה, סדר היום והדרישות. חלקן היו מאוד תובעניות, גרמו לי להרים גבה ולשאול האם אני יכול באמת לעמוד בכל זה. לאחר מס’ ימים ל- ועדת קבלה. ישבתי מול כל הצוות המכובד שם הסבירו לי יותר לעומק וניסו לעמוד על כח הרצון שלי שוב

שהודיעו לי שהתקבלתי ירדנו לאוטו אני ואבא, פרצתי בבכי. לא האמנתי באותו רגע שאני על המסלול להצלחה. הקליטה בגשר הייתה לא קלה. הדרישות להגיע לביה”ס בזמן, להפסיק להבריז, להגיע ארבעה בימים בשבוע לבית החם, לא להיות עם פלאפון היו דרישות שעייפו אותי. השתדלתי לעמוד בהם אך מבחינה חברתית עדיין הייתה לי בעיה. הילדים לא ידעו איך לאכול אותי ויחד עם זאת גם הצוות לא.

לקראת הניקיונות בפסח של כיתה יא’ ב’בית החם’, לילה לפני שתיתי במסיבה עד שאבדתי את הכרה. ביום למחרת התעוררתי לנזיפות מכל אדם במשפחה בעוד שבאותו יום הייתי צריך להגיע גם לניקיונות הבית כמו שאר הילדים. הגעתי והדבר הראשון שאני זוכר זה את תומר מזמן אותי למשרד. אני לא יודע אם זה היה הנגאובר אבל אני זוכר כל מילה של תומר מהדהדת לי במוח 7 פעמים עד היום. ואני מצוטט “זו הייתה מעידה וממעידה אפשר ליפול, אך בכדי להתרומם אתה צריך לקחת את עצמך בידיים, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתפרק אם אתה באמת רוצה להצליח כמו שאתה טוען שאתה רוצה”.

​