סיפור ההצלחה של ח'

קוראים לי ח’ ובעוד חודש אהיה בן 20. הסיפור שלי מתחיל הרבה לפני, דווקא ביום שנולדתי. חיי היו מלאים ב”הרפתקאות” אם אפשר להגדיר זאת כך, קצת שונים מכל ילד אחר.
נולדתי להורים מכורים לסמים כבדים, היו לכך השלכות מהשנייה שנולדתי ועד היום.

אמא סיפרה לי שאני בעצמי נולדתי מכור, ויש לי מזל שיצאתי בריא ושלם. אחריי נולדו התאומים אודל ויוסף ולאחר מכן יעל אחותי הקטנה. להורים שלי לא הייתה אפשרות לפרנס אותנו. זה הגיע למצב שלא היה לנו מה לאכול כי רוב הכסף הלך על סמים.
בגיל 5 המידע הזה הגיע לגורמי הרווחה שהחליטו להוציא צווי אימוץ לי ולכל אחיי ולמעשה להתנתק מהמשפחה הישנה עד גיל 18.
שוב הכה בי המזל והצו שלי בוטל. זאת בזכות סבא וסבתא שלי ז”ל שהיו מספיק נדיבים למרות שהיו חולים מאוד בכדי לגדל אותי. לצערי שאר אחיי נשלחו לאימוץ ועד שכולם לא יגיעו לגיל 18 לא אוכל ליצור עימם קשר.

במהלך ביה”ס יסודי, סבא וסבתא נפטרו ונשארתי לגדול בביתם עם דודים שלי שהיו בשנות ה-20 לחייהם והתנדבו גם הם לגדל אותי. גם זה לא היה קל בכלל בשבילי בשל הגעגועים להוריי והתחושה התמידית כי הני נטל לאחרים.
בגיל 13 חלה תפנית בעלילה, הוריי החליטו שנמאס להם מהסמים והחליטו להיגמל ולהתחיל בחיים חדשים. כמובן שקפצתי על ההזדמנות ועברתי לגור איתם. זו הייתה הרגשה נפלאה והכל היה טוב ויפה. אבל, באיזשהו מקום הלכתי לאיבוד. לעומת החינוך הנוקשה אצל דודיי, אצל הוריי זכיתי ליד חופשית. זה בא לידי ביטוי בכך שהשמנתי, התדרדרתי חברתית ואת הלימודים הזנחתי לגמרי.

בכיתה ט’ כבר הייתי בדרך לנשירה, אך בדיוק גשר פנו אליי והציעו לי להצטרף. היו לי הרבה חששות אבל מהלחץ פשוט הסכמתי. כשהייתי בגשר, הציונים שלי עלו עד מהרה. אבל הרגשתי שכל זה כבד עליי, פרשתי וציוניי שוב ירדו וזה ממש תסכל אותי עד כדי כך ששוב חשבתי על נשירה.

אז, פגשתי אדם מיוחד במינו, חונך אישי שהוצמד אליי ע”י רשויות הרווחה שניסה לעודד אותי ולפקח עליי. בתחילה, לא אהבתי את הרעיון אבל ירדן כנראה ידע בדיוק איך לתקשר איתי. הוא שכנע אותי להישאר בביה”ס ואפילו להתחיל באימוני ספורט. התחלתי להרגיש טוב עם עצמי אבל למרות המאמצים סיימתי את כיתה י’ עם נכשלים בלבד והרגשתי אבוד.

ירדן הציע לי לנסות ליצור קשר עם תומר, מנכ”ל העמותה כדי לנסות לחזור לגשר. הרגשתי שזו כנראה האפשרות האחרונה להינצל ואם לא אתחיל להתעורר – אפספס את הרכבת שלי.