רונית אברהם

זוהי השנה השלישית שבה אני מתנדבת בגשר לנוער – אני חונכת נערה בכיתה י”ב.
כאשר אני מגיעה לגשר אינני מרגישה שהגעתי להתנדבות או למחויבות.
קודם כל ובראש וראשונה ברגע שרגלי דורכות בגשר אני מרגישה שהגעתי לבית חם, למקום עוטף, מכיל ומעצים!
כך אני מתחילה את ההתנדבות עם תחושה של קבלה, שייכות, שמחה וגאווה עוד לפני שהתחלתי את ההתנדבות עצמה!
כאשר התחלתי לחנוך את הנערה הרגשתי שיש איזו חומה בינינו, כאילו ששני עולמות שאין קשר ביניהם נפגשו, וכעת עליהם למצוא איזו שפה חדשה בכדי לתקשר.

 

לעיתים קרובות עיניה היו זגוגיות, חשתי נתק ובכל פעם ששאלתי אותה שאלות וביקשתי ממנה לספר על חוויותיה התשובה היתה:
“לא יודעת, לא זוכרת, אין לי מושג” ועוד וריאציות על הנושא. השיחה היתה מסתיימת תוך 2 דקות ללא שום נימה אישית בדבריה.
היום, אחרי שנה וחצי של היכרות ועבודה מעמיקה בתחומים שונים אני מתרגשת בכל פעם לפגוש אותה ולראות את עיניה הבורקות.
אני מרגישה שאני חלק בלתי נפרד מחייה, והיא חלק בלתי נפרד מחיי.

 

היא מספרת בהתלהבות על חוויותיה, למדה לבטא רגשות, מחשבות, רעיונות.
אני נפעמת לשמוע על חלומות שהיא רוקמת לעתיד (מי היה מאמין לפני שנה שיהיו לה חלומות) ושהיא תדע לבטא אותם.

 

יש לי סיפוק אדיר מהתהליך עצמו, מההרגשה שבכל פעם אני זורעת משהו ואחרי זמן מה רואים את הפירות נובטים.
התחושה היא שהיא יוצאת “לחיים” עם צידה וכלים שמאפשרים לה להיות אזרחית שווה ומתוך אותה נקודת עמדה שבה יתר בני נוער בגילה נמצאים.
בכל פעם שאני הולכת הביתה אחרי ההתנדבות אני חושבת לעצמי מה עוד אפשר לעשות, מה עוד לשפר, מה עוד לתת.

 

לסיכום אני מרגישה שאני מקבלת המון למרות שלכאורה אני זו שנותנת. ההתנדבות הופכת אותי לאדם טוב יותר, יצירתי יותר ומעורב יותר!
אני רוצה לאמר תודה לגשר לנוער על ההזדמנות שניתנה לי להיות חלק מהצוות שלכם!